החצר של ז'זוס ופרנצסקו שטופת שמש. מסביב הכל פורח, צבעוני ומטופח, אבל לא מטופח מדי. בין הפרחים מציצים אריחים מצוירים. בפנים ז'זוס שוקדת על הכנת ארוחת הצהרים (הטעימה כל כך, אבל זה לפוסט אחר). הבעל פרנצ'סקו מסתובב ביננו ותופס חרקים מזיקים ובכלל נראה שנהנה מכמות הנשים הגדולה שהתאספה בחצרו.
אנחנו יושבות על שרפרפי קש סביב שולחנות עגולים, מוכנות לסדנת הקליעה. כמו שתיארתי בפוסט הקודם, אני מתלבטת איך אני יכולה גם לקחת חלק בסדנה וגם לתעד אותה בתור בלוגרית. מתוך כמה אפשרויות, בחרתי ליצור משהו שנראה לי פחות מסובך, וישאיר לי זמן גם לצילומים. אלזירה הקשישה יושבת ומדגימה בפורטוגלית את מלאכת הקליעה בעלי הדקל. השמש יוקדת והיא מוסיפה לראשה כובע מצחיה שחור, שמקלקל מעט את הלוק המסורתי. היא קולעת בידיה הקמוטות ומלאות כתמי השמש, במיומנות שלצערנו הולכת ונעלמת מהעולם.
בדיוק מהסיבה הזו נמצאות שם גם ונסה וקלאודיה- בחורות צעירות בסינרי עבודה אפורים, מחייכות, מדגימות ומסבירות באנגלית. על הסינרים האפורים מתנוסס הכיתוב: TASA- "טכניקות מסורתיות – פתרונות עכשויים". זהו שמו של פרוייקט שימור מלאכות מסורתיות באזור האלגרב. אלזירה, הבנות הצעירות, ובעצם גם אנחנו, לוקחות חלק בפרויקט.
מסורת עכשווית
רוב המסע שלנו היה מרוכז באזור האלגרב. מקור השם בכינוי הערבי Al-Gharb, המערב, כלומר מערב אנדלוסיה. זהו אזור עם מורשת ארוכה של מלאכת יד שימושית: עבודות נחושת, קליעת סלים, עבודה בעור, קרמיקה, אריגה, ועוד. כמו בכל העולם, מי שעוסקים במלאכות המסורתיות הולכים ומתמעטים, ולכן הן הולכות ונעלמות. העבודה הקשה והלא מתגמלת כלכלית, הרחיקה את הדורות הבאים מהמלאכה אל תחומים אחרים.
בנסיון לשמר את אותן מלאכות עתיקות, יזמה האגודה לפיתוח האלגרב את פרויקט TASA. ב 2010 אספה האגודה בעלי מלאכה מבוגרים מכפרים באזור והפגישה אותם עם מעצבים צעירים, במטרה ליצור יחד מוצרים חדשים. המבוגרים הביאו את הידע הטכני והצעירים את החדשנות העיצובית, שתהפוך את המוצרים לעכשוויים ורווחיים יותר. את המוצרים אפשר למצוא בין השאר בחנות של TASA בעיר לולה Loule, לה הקדשתי פוסט נפרד עם עוד המלצות.
מעבר לתהליך העיצובי, מנסים בפרויקט גם לשפר את תהליך הייצור, כך שיהיה בטוח יותר. לדוגמה, הפסקת השימוש בחומצה מסוכנת להלבנת העלים הירוקים והמתנה להלבנתם באופן טבעי (תהליך איטי שיכול לקחת גם כמה שבועות). גם הצבעים הכימיים מוצאים את עצמם לאט לאט מחוץ לתהליך הייצור ומוחלפים בצבעים טבעיים, אם בכלל. צבעם הטבעי של החומרים הוא ממילא היפה ביותר לדעתי.
עוד אומן שלוקח חלק בפרויקט הוא אנטוניו, שקלע איתנו סלי קש. אנטוניו הוא אומן בקליעה ובכלל בלהפוך כל דבר בטבע למשהו שימושי. תוך כדי טיול משותף על הגבעות המקיפות את הכפר, הפך תוך דקות כמה ענפים לשבשבת, וגם חתם עליה בחריטת סכין לימים שבהם יהפוך לסלב. מי שקרא את הפוסט הקודם, קרא כבר כמה התרגשתי מהמפגש איתו. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על הסיבה, אבל אני חושבת שהיה בו משהו תמים, אמיתי ומחפש קשר, שהתחברתי אליו מאד.
את אנה פגשנו באלטה. היא חיכתה לנו ליד הנהר, בצל העצים, עם שולחן ערוך ומוכן לסדנת העבודה בקנים. המטרה: צעצעוע מוזיקלי. הפעם לא עסקתי במלאכה אלא רק צילמתי, ולכן זכיתי בסוף הסדנה לקבל מאנה את הכלי שהכינה לדוגמא. היה שווה.
אנה צעירה יותר ולכן הסיפור שלה מעט שונה. כילדה למדה בבית סבא מלאכות שונות, כמו קליעת סלים, אריגה והכנת צעצועים. כשהתבגרה חיפשה כיוון אחר וניסתה להתקבל ללימודי ארכיאולוגיה. אחרי שקיבלה תשובה שלילית, התחילה ללמוד שוב מלאכות שונות מאנשים שגרו בסביבתה. היא משתמשת בחומרים טבעיים כדי ליצור צעצועים וכלים מוזיקליים, אבל גם פריטים גדולים יותר כמו כסאות ומחצלות. לאחרונה גילתה שהיא אוהבת לעבוד עם אנשים וללמד והתחילה להעביר סדנאות למבוגרים ולילדים. בדיעבד היא מרגישה זו היתה החלטה נכונה עבורה לחזור למלאכה. "אני שמחה" היא אומרת. פשוט ככה.
גם פרנצ'סקו לוכד החרקים לקח חלק בפרויקט וניהל את תחום העבודה בנחושת. אם פעם בכל כפר היה אדם שעסק בזה, היום הוא נשאר בין הבודדים שזוכר את המלאכה העתיקה והוא היה זה שלימד יוצרים חדשים במסגרת הפרויקט. גם בתחום הזה הכלים נעשו בטכניקה המסורתית אך בעיצוב מודרני. בזכות הפרויקט ישנה ב Loule סדנת נחושת שמייצרת מוצרים בעבודת יד ומוכרת אותם.
החל מ 2013 הפרויקט כבר מנוהל באופן פרטי ומנסה להיות עסק שמחזיק את עצמו ומרוויח. מעבר לייצור ומכירה של המוצרים, TASA עובדת גם בתחום התיירות החוויתית, ממש כמו הקבוצה שלנו. פרויקט השימור הופך בעצמו לתוכן תיירותי וזו עוד דרך לתמוך בו. אנחנו כתיירים זוכים להכיר את הפרויקט ולהתנסות במלאכות השונות. אחרי ההתנסות לומדים להעריך יותר את מורכבות העבודה ומידת ההשקעה הנדרשת, ומכאן גם את המחירים הראויים. בתור מי שתורמת בעוונותי לא מעט לתעשיית צעצועי הפלסטיק הסינית, משמח אותי לדעת שיש לי תרומה קטנה גם לעולם הקיימות.
כיום יש לטאסה רשת של 50 יוצרים ומעצבים שעובדים יחד. הם מייצרים דברים שימושיים כמו רהיטים, מנורות, כלים, תיקים ועוד. העיצובים מקוריים ומעניינים ובדרך כלל משלבים כמה חומרים שונים באובייקט אחד, כמו למשל כלי קרמיקה עם מכסה ממקלעת דקלים. המוצרים נמכרים בחנות הפיזית (שכמעט נשארתי לגור בה) ובחנות אונליין. החומרים הטבעיים חזרו היום לאופנה גם בכל הרשתות הגדולות שמציגות סלי קש בחלונות הראווה. גם סדנאות המלאכה פורחות בתחומים כמו קליעה, אריגה, ליבוד, גילוף בעץ ועוד. זה מאד חיובי מבחינת השימור של אותן מלאכות וגם משמח אותי באופן אישי. עבודת יד היא מרגשת. אני מחזיקה את עבודות הקליעה בחנות ומרגישה את חום השמש שנספג בעלים ונזכרת בידיים של אלזירה.
כל המפגשים הקסומים האלה קרו במסגרת המסע לפורטוגל עם עינת דורון. אם מדגדג לכן באצבעות לפגוש אנשים ומלאכות, דברו איתה.
מוזמנות לקרוא גם על עיצוב בליסבון ובכלל להמשיך לעקוב – יש עוד פוסטים על פורטוגל במגירה.
