מפת פורטוגל עם זר פרחים, בחוות החמורים

המסע לפורטוגל – אישי לא לפתוח

עמדת הצ׳ק אין של חברת TAP מקושטת בבלונים. מסתבר שהיום זו הטיסה הראשונה שלהם בקו תל אביב ליסבון. קצת מרגש וגם טיפה מלחיץ. אני מקווה שהם למדו טוב את המסלול.
אני מצלמת ומעלה את התמונה לפייסבוק, וכיוון שהתאריך הוא 1 באפריל אני משתעשעת וכותבת שהוזמנתי על ידי החברה לחנוך את הקו. אני מתנצלת מפני מי שלא ראה את העדכון שבו הסברתי שאני אכן טסה לפורטוגל אבל לא הוזמנתי על ידי החברה. 
האמת היא שהנסיעה הזו היא אכן שיתוף פעולה, אבל לא עם TAP , אלא עם עינת דורון, שמוציאה מסעות נשים לפורטוגל. אני מכירה את עינת ומסעותיה כבר הרבה זמן. השתתפתי בסדנא שלה ליזמות קשובה שבה היא נותנת כלים יצירתיים לתירגול הקשבה פנימה. המסע לפורטוגל מאפשר את התירגול הזה דרך מפגשים עם יזמיות מקומיות וסיפור החיים שלהן. בתוכי קיוויתי שיום אחד אצטרף גם אני למסע ואפגוש אותן. זה נשמע לי בדיוק בשבילי, הטיול בכפרים הפשוטים, הפגישה עם אנשים מקומיים וסדנאות של מלאכות יד. פשוט. אמיתי. 
מפת פורטוגל עם זר פרחים, בחוות החמורים

לשם

 
המטוס חדש לגמרי. בגב הכסא שלפני אני מגלה שקע טעינה משמח. משענת הגב קצת קשה אבל סך הכל די מרווח ונוח. מתחיל לרדת גשם. לא אוהבת להמריא בגשם. אנחנו חוצים עננים שמטלטלים את המטוס.
בדרך אני מיתרגלת לצלילי השפה הפורטוגזית הנעימה שמתנגנת בפי הדיילים ברמקולים: אובריגדו. אובריגדה. 
אני מקנאה בכל מי שמצליח להירדם. שיכבו כבר את האור. בחלון זריחה רודפת אחרינו מעל שמיכת עננים. הבוקר עולה ואני לא ישנתי דקה הלילה. בבית במיטה, כשאני מנסה לנצל את הזמן המועט שיש לי לישון עד הטיסה, נזכרתי כל רגע בעוד משהו שעליי לעשות (בטריה רזרבית לטלפון, מטען למחשב נייד, בטריה למצלמה וכד') ואז כשסיימתי את כל אלו, החלו כל אסונות התעופה לחלוף בראשי וגם באסונות מסוגים אחרים לא בחלתי. 
אנטוניו - אמן הקליעה
התאפקתי עד שנפרדתי מא' הישן. אני חושבת שהוא מילמל "סעי בזהירות", שזוהי ברכת הדרך שלו לנוהגים, אבל אני בכלל הזמנתי מונית. יצאתי מחדר השינה ואז יצאו גם הדמעות. מאז שאני בפורמט משפחתי אף פעם לא נסעתי לבד לשבוע. אני, ששניה אחרי השחרור מהצבא עברתי לגור לבד בתל אביב, ומשם לבד לניו יורק, הכי עצמאית שאפשר, לא נסעתי לבד המון שנים. מצד אחד אני מאד שמחה על הנסיעה, על החופש, על הלבד. מצד שני זה מרגיש מוזר. 
תכננתי להעלות איזה סטטוס או סטורי ולכתוב משהו מתחכם כמו: לילה. כולם ישנים. רק שמשון ויובב ואני ערים ומחכים למונית. בכל אופן, הייתי עסוקה מדי בחיים עצמם וויתרתי. נהג המונית שבא לאסוף אותי מאחל לי בוקר טוב. איזה בוקר מה בוקר. אמצע הלילה ולא ישנתי דקה. 
בטיסה עולות לי שאלות של סבים וסבתות – מה את צריכה את זה? מה רע בבית? את באמת רוצה לנסוע? 
אנחנו חולפים מעל פסגות הרים מושלגות, הרים מקופלים, נוף עוצמתי. 
הטיסה מרגישה ארוכה מאד. מדי פעם אני מצליחה להירדם לרבע שעה ומתעוררת שוב. 
טיסה ראשונה של החברה לישראל וכבר הישראלים מלמדים אותם מה זה. נוסע ישראלי ניגש למטבח ומתחיל לפתוח בעצמו את התאים. דייל פורטוגלי מבוהל ממהר אליו. 
שכבות של עננים. עננים של שערות סבתא שטים מעל שמיכת פוך עבה. ספרד. מתגעגעת לספרד. אם רק היה אפשר ללמוד ככה גיאוגרפיה. אני חושבת שמזמן לא היו לי כל כך הרבה מחשבות בטיסה. זה משהו שהלבד מאפשר. 
woman looking out of airplane window
 Photo by Jason Toevs from Pexels

כול להיות שמאז שיש טלפון אנשים פחות ממהרים לצאת מהמטוס אחרי הנחיתה? אפשר פשוט לשבת עם הטלפון, לסמס, לגלוש.
האוטובוס שלוקח אותנו מהמטוס לטרמינל נוסע כל כך הרבה זמן שנדמה שהוא החליט להביא אותנו ממש למרכז ליסבון. 

למחרת במפגש הבוקר היומי עינת דיברה על היכולת שלנו להסתכל בעיניים אחרות על דברים, למצוא משמעות גם בדברים קטנים ולהרחיב את הטוב. לצורך התירגול התבקשנו לכתוב עשרה דברים טובים שהיו בטיסה. זה מה שכתבתי: 

1. התבוננתי בנוף שהיה מדהים
2. האוכל היה טעים 
3. ישבתי ליד מישהי נעימה
4. לא הייתי מאד לחוצה
5. היה שקע להטעין את הטלפון
6. הצלחתי לישון קצת
7. כתבתי
8. צילמתי
9. לא בכיתי
10. המזוודה שלי הגיעה.

women seating watching the sea

אני אנווט. או שלא

 

בדרך כלל אני אוהבת לתכנן את הטיולים שלי. אני אוהבת לחפש טיסה, לבחור מקום לינה. אוהבת את החופש ללכת לאן שאני רוצה, לעצור איפה שבא לי ולוותר על מה שלא נראה לי חיוני, אפילו אם כתוב במדריכים שחייבים. הפעם שיחררתי לגמרי. רק את שמות מקומות הלינה ביקשתי לדעת כדי להשאיר בבית למקרה שירצו להשיג אותי.
בפועל היתה בי תחושת הקלה, אין דאגות של איך נגיע, איפה נמצא מסעדה. הכל מתוכנן. בכל מקום מחכים לנו, מבשלים לנו. כיף. הגענו למקומות שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לבד וגם אם הייתי מגיעה לא הייתי פוגשת את אותם אנשים ולא הייתי חווה את אותן חוויות.

women-going-up-white-village
מעבר לחופש הבחירה שנלקח ממני, טיולי נשים או טיולים מאורגנים בכלל, מזמנים אתגרים משלהם. מה המקום שלי בקבוצה? כמה אני חלק ממנה וכמה אני בצד? ובמיוחד במקרה הזה כשאני בקבוצה על תקן בלוגרית "בתפקיד", עד כמה אני אחת מהקבוצה ועד כמה רק מתבוננת מהצד. עד כמה אני לוקחת חלק בסדנאות ומשתתפת פעילה או רק מצלמת ומתעדת? עד כמה אני נכנסת לתוך החוויה עצמה או מספרת עליה בפייסבוק ובסטורי באינסטגרם? בשונה מטיול שבו אני חופשיה לחוות, לעצור כשאני רוצה לתעד, ואז להמשיך, פה הכל מתקיים במקביל ולפעמים קשה להיות גם וגם. 

אמת

 
בתחילת הטיול פגשתי שניים. ילדה ואיש. עם שניהם, כל אחד בנפרד, הרגשתי חיבור מאד גדול. הילדה, בת לישראלית, היתה מאד פתוחה וחבקנית. דיברנו, הראתי לה תמונות של הילדה שלי. השני היה כפרי מבוגר, שחום עור. איתו היה קשה יותר לתקשר ללא שפה, ולהתחבק בטח שלא. עדיין העברנו איתו יום שלם בטיול ובלימוד קליעה. שניהם ריגשו אותי עד דמעות. מנסה לחשוב מה היה בהם. היתה בהם אמת, תמימות, פשטות. בלי שום זיוף. בלי שום מאמץ. 
עם הזמן אני מכירה בכך שהאמת הוא ערך שמוביל אותי. אולי בתחילת הטיול הרגשתי או חששתי שבקבוצה לא אוכל להיות נאמנה לערך הזה, או אולי הנשים האחרות לא יהיו נאמנות לו? תחושה שבקבוצה שכזו לא יכול להיות שהכל אמת. פחד שיש גם זיוף. שלי, שלהן. אבל החששות האלה התבדו. לא הרגשתי שאני צריכה לזייף או להעמיד פנים ואני מקווה שכך גם האחרות. היתה רק השתדלות שכולן ירגישו טוב ושהאווירה תהיה נעימה. מפגשי הבוקר עם עינת העמיקו את ההיכרות ביננו והגבירו את תחושת הקירבה.
blurry image of tennis rockets

בחזרה

 

במטוס הביתה שוב התפזרנו. כמו בטיסה הלוך. כאילו לא היינו יחד במשך שבוע. לרגע נדמה לי כאילו בכלל חזרתי לבד מטיול אחר. מה שהורגש כחווית חיים בזמן אמת- נעלם, ועולה התחושה שבבית תיכף הכל יישכח. חור בזמן. מה זה היה בעצם? מה  המקום של זה לאורך זמן? מה באמת נשאר?
ואז עולה בי המחשבה – מה אם לא נחזור? מה אם פשוט נמשיך? מה אם המסע לפורטוגל יהפוך למסע עולמי?  ומיד אני מתמלאת רגשות אשם על השאלה הזו שעלתה בי ככה פתאום. אבל כמו שהבנתי בהמשך, כל מחשבה שעולה בראשי, עולה בראשה של לפחות עוד מישהי  אחת.
בבוקר שאחרי החזרה קבוצת הוואטסאפ רוחשת געגועים. אחרי יום נוסף מישהי קוראת את מחשבותיי וכותבת: או קיי, הבנתי, מיציתי, אפשר לחזור לפורטוגל?

women-seating-watching-the-sea

התמלאות

 
במפגש בארץ, חודש אחרי החזרה, נזכרנו ברגעים מהטיול ובדקנו מה נשאר. חזרנו לרגע שאליו הכי התגעגענו בטיול ובדקנו מה התמלא שם, איזו בקשה שלנו קיבלה שם מענה. ואולי אפשר לתת לה מענה גם פה?
דיברנו על הנחמדות והפתיחות של האנשים. על תקשורת בינאישית פשוטה.
דיברנו על פשטות ומינימליזם בבתים שביקרנו בהם. אצל חלקנו זה בא לידי ביטוי ברצון לדלל חפצים בבית, לתקן חפצים קיימים במקום לקנות.
דיברנו על חיבור למשהו נקי, בסיסי, ראשוני, ילדי.
דיברנו על אותנטיות וחיבור לעצמנו.
דיברנו על פורטוגל שבתוכנו.
איזו בקשה שלך תקבל מענה בפורטוגל?
מוזמנות לעוד פוסטים מהמסע לפורטוגל, על מלאכות עתיקות, ועל עיצוב בליסבון. פוסטים נוספים יעלו בהמשך, מוזמנות להירשם ולעקוב.
פרטים לגבי המסע הבא אפשר למצוא באתר של עינת או להתקשר אליה-  0504003907

נראה לכם שזה יכול לעניין עוד מישהו? מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך לקרוא גם את זה:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *