שואלים אותי אם אני נוסעת הרבה, ואני עונה שלא. לפחות לא כמו שהייתי רוצה לנסוע. אני נוסעת הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. למה אני רוצה לנסוע? מה זו הכמיהה הזו לנדודים?

לא מזמן הבת שלי למדה בבית הספר על הגורמים להגירה, שמתחלקים לגורמי דחיפה, דברים מהם בורחים בארץ המוצא, וגורמי משיכה – יתרונות בארץ היעד.
מה דוחף אותי לנסוע? מה מושך אותי לנסוע? האם אני נוסעת מ או נוסעת אל?

בסוף המאה שעברה, לפני הגיוס לצבא, נסעתי עם חברה לחו"ל, מה שלא היה מאד מקובל אז. רק היא ואני, עושות את צרפת. מקיפות אותה ברכבות, בלי טלפון,  עם תרמיל על הגב.
למה היה לנו כל כך חשוב לנסוע? אני לא זוכרת אף אחד/ת אחר/ת מהשכבה שלנו שנסע/ה לפני הגיוס. בעיקר תחושה שהמקום הזה קטן עלינו. לא בקטע מתנשא אלא בקטע שהבנו שהעולם עגול ופתוח ואנחנו צריכות להתחיל לבדוק מה קורה שם בחוץ. במיוחד שגדלנו במושב, שהוא ללא ספק מקום קטן, בטח בשבילנו. אולי לא מפתיע ששתינו מצאנו את עצמנו גרות בחו"ל בהמשך הדרך.

בתחילת המילניום נסעתי לתקופה ארוכה יותר לניו יורק, להמשיך את לימודי הארכיטקטורה שלי. זה היה כבר מעבר לטיול, זה ריגוש בגדול. זה באמת לחיות תרבות, לחיות חיים של אחרים. חיים בסרט. למרות שהיה קשה ובודד נשארתי יותר משלוש שנים. 

"העולם הוא ספר, ומי שלא מטייל קורא רק דף אחד", אמר סנט אוגוסטין. אני מאד מתחברת למשפט הזה. לא יכול להיות שיש כל כך הרבה לראות בעולם ואני אישאר רק פה בנקודה הקטנה הזו. לא הגיוני שאני אסיים את חיי בלי לראות לפחות את רוב מה שיש לעולם הזה להראות לי.

נסיעות מרגשות אותי. היציאה מהשגרה, תחושת החופש, ההתרגשות. אני נהנית לא פחות מתכנון הטיול לפני, לקרוא על המקום, לחפש דברים מעניינים לעשות, לחפש מלון מיוחד. אני חושבת שאם צריך לסכם את זה במילה אחת הייתי בוחרת בסקרנות.