ציור דיוקן של Hiroyuki Shindo

לבד ליפן

לפעמים אי אפשר לדעת אצל מי הבלוג שלי מהדהד ולאן זה לוקח אותה. זוכרים שכתבתי פוסט על Hiroyuki Shindo,אמן אינדיגו יפני בקיטה? בצד השני של המסך קראה אותו ענת אור מגל, והחליטה שהיא רוצה להגיע לשם. ענת יצאה מתוך מסגרות של עבודה, של ילדים, של איש, של חיים, ונסעה ליפן, לשלושה שבועות, לבד. מסתבר שהביקור בקיטה היתה אחת החוויות המדהימות שהיו לה ביפן.

ציור דיוקן של Hiroyuki Shindo

זה מה שכתבה על הביקור :

"עוד לפני שיצאתי ליפן, היה לי ברור שיש מקום אחד שאני בטוח אגיע אליו. קיטה. קראתי על הכפר עם בתים עתיקים, שחי בו אמן אינדיגו, שמייצר צבע כחול עמוק מהאדמה. בתמונות שליוו את הכתבה, ראיתי בורות מלאים בצבע כחול עמוק. אני אישה של צבעים, לא חשבתי פעמיים. מיד איתרתי את הכפר בגוגל מאפ, בלב שטח הררי צפונית מערבית לקיוטו, ונעצתי בו תווית שנקראת ‘אני רוצה להגיע לכאן’...
...באוטובוס לתחנה המרכזית בקיוטו, חגגו בראש שלי מקהלת הקולות הספקניים: “שלוש שעות לכל כיוון? תזכירי לעצמך למה את בכלל נוסעת? זה באמת בגלל צבע כחול? ...
...אני אוספת את הקולות המהססים שלי, נותנת בהם מבט מחויך והם מתפוגגים... הדרך נעשית יפה יותר ויותר, הנהר לצידנו מתרחב, עצי הדובדבן כמו מנופפים לשלום מצדי הדרך, כפרים עם בתים בצבע עץ כהה מופיעים כמקבצים. לבסוף הנהג מסתובב אליי ומסמן לי לרדת. אני יורדת בתחנה, מאחורי נהר רחב, לפני כפר מונח בשיפולי גבעה. על בתים בעץ כהה, מונחים גגות קש גבוהים כזקיפים. עצי דובדבן פורחים פזורים בין שפע פרחים ססגוניים. על תורן בכניסה דגים מבד צבעוני מתנופפים כדגלים."

ציור של הכפר קיטה

קראתי את המילים של ענת על יפן, ראיתי את הציורים היפיפיים שלה ונפגשתי איתה כדי לשמוע עוד על קיטה ועל יפן בכלל.

"הגעתי לבית שלו, פתחתי את הדלת ואמרתי: הי, אני ענת מישראל ובאתי במיוחד. והוא אמר לי: כן אני יודע. בואי כנסי. בשיא הטבעיות. הוא קיבל אותי כאילו אני הבת שלו, זה היה פשוט מרגש. הוא איש מקסים, נעים הליכות. הוא אמן בינלאומי שנדד והציג בכל מקום בעולם. הוא הגיע גם לארץ והציג במוזיאון ישראל, והוא ממש התרגש לשמוע שאני מפה. במשך כמה שעות הוא הסביר לי את כל התהליך ולמעלה יש לו מוזיאון ענק. הוא אמר לי תשאירי את התיק, לכי לאכול, תחזרי, אני אשאיר לך את הדלת פתוחה אם תרצי להיכנס לנוח. היה מדהים."

איור דמותו של Hiroyuki Shinmichi ובת זוגו
ציור של צלחת עם אוכל

"הביקור הזה היה הדבר היחיד שתכננתי. זה מה שחיפשתי. חיפשתי לא לדעת. הדבר שכן תכננתי זה איפה אני אישן. זה הדבר היחיד שעניין אותי. כמה זה מעוצב, אם זה יפה. ברוב המקומות ישנתי בהוסטלים, וככה יכולתי לתמרן כמו דימר, מתי בא לי להיות עם אנשים ואז לרדת ללובי ולשתות משהו, ומתי זה מספיק ואני הולכת לפינה השקטה שלי. הזמנתי המון מקומות לינה עם אפשרות ביטול, ומעבר לזה לא היה אכפת לי לא לדעת."

"כשאת נוסעת לטייל את עושה הכנה. את קוראת על מקומות ואת כבר מרגישה שהיית בהם. ואז את מגיעה למקום ואת מרגישה מין רגש משומש. לדוגמה, הגעתי לטירת אוסקה ביום הראשון. קראתי על זה קצת לפני ופתאום ראיתי את הדבר הענק הזה עם הזהב ושמים יפים ואור משגע. הכל היה וואו, אבל היו מלא תיירים וגם היה נדמה לי שאני כבר מכירה את הטירה הזאת מכל כיוון, למרות שהגודל תמיד מאד מרשים. הרגשתי שאני לא מצליחה להרגיש, שיש משהו בכל ההמון הזה שקצת חוצץ בינינו. ואז ישבתי לצייר. כשאני מציירת ואני באמת עם הטירה, אני יכולה ממש לדמיין איך זה היה לגור בה, איך הרוח העיפה את החלונות, לדמיין את האהבות שהיו בשביל הזה. פתאום הכל עובד, הכל נדלק."

ציור של osaka_castle

"הציור והכתיבה הם שני כלים שאני משתמשת בהם. אם אני צריכה באמת להבין משהו אז אני כותבת אותו או מציירת אותו. יש משהו בתהליך של כתיבה וציור, שהוא כמו מדיטציה ארוכה. אני עושה את זה ואז אני נפלטת מתוך התהליך כמו משהו אחר. זה בכלל לא מעניין אותי מה יוצא, איך יוצא, יפה לא יפה, נכון לא נכון, זה בשבילי תהליך. לכל מקום בחיים אני הולכת עם הצבעים ואם אין לי על מה לצייר אני אצייר על פתק. אני ממש זקוקה לקווים האלה."

ציור של ענת מגל - גינה

"ספגתי המון אמנות אבל בעיקר חיפשתי להעביר אותה דרך הגוף. הייתי באיים, בנאושימה וטושימה וזה טריפ מוחלט. זה ממש לעבור מבית לבית, ממבנה למבנה ובכל אחד לקבל סיפור. מדובר באמנים בקנה מידה עולמי, שיצרו דברים משוגעים. חלק חיו בנאושימה, חוו את האי ואז יצרו את האמנות שלהם, כמו הוקני, כמו קוסמה ועוד המון אמנים מפורסמים. כל הזמן את פוגשת שם המון רעיונות, והרגשתי שבא לי לתפוס את זה. רק לעבור ממקום למקום, כי כל דבר נכנס דרך הגוף. מה שכיף בלטייל לבד זה שיש לך את הזמן להשתהות, להתעכב במיצג שנוגע בך, לשבת שם חצי יום, ולצייר. אם במקומות או בטיולים אחרים לפעמים הרגשתי שדי עם האמנות, אני לא יכולה יותר לראות כלום, אז ביפן זה לא קרה, כי הכל היה שונה."

ציור פסל של kusama

חייבת להגיד שאני קצת מקנאה בענת על היכולת לקום ולנסוע ככה לשלושה שבועות לבד.

ענת מנסה להסביר:
"מאד רציתי את הנסיעה לבד. רציתי את הזמן הזה לעצמי וכמו בכל הפרויקטים שלי אני לא יודעת מה אני עושה. אני פשוט עושה. אחרי זה אני בודקת. זה נראה לי קצת יותר טוב, כי אם אני אחשוב זה יעצור אותי. יש לי פחד גבהים, אבל קפצתי באנג'י מהמקום הכי גבוה שיש. עמדתי למעלה על הגשר ואמרתי: איך אני אעשה את זה? ופשוט עשיתי צעד קדימה. התנועה הזו של לקפוץ , זו התנועה שלי."

סיפור המסע של ענת מתועד בספר שכתבה – "לבד ליפן – חתירה לתנועה השבירה" . תנועת השבירה, כמו תנועת הקפיצה, היא נקודה מאד מסוימת בחיים של כולנו שבה אנחנו משנים משהו. הספר, עם הטקסטים והציורים המשגעים שמלווים פה את הפוסט, יצא בקרוב. אני כבר מחכה לו.

נראה לכם שזה יכול לעניין עוד מישהו? מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך לקרוא גם את זה:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *