חמור קרמיקה בויטרי סול מרה

אפרים באיטליה – על קרמיקה וחמורים

נסיעה לדרום איטליה, לאזור חוף אמלפי, זה אומר הרבה לימונים והרבה אריחי קרמיקה. ואכן כבר בתחנתנו הראשונה בסורנטו הם הופיעו ומאז חיפשתי אותם בכל מקום. את האריחים, לא הלימונים. מהם דווקא ניסיתי להתחמק. אמנם עצי הלימון בוילה שלנו היו נהדרים, אבל כל המרצ'נדייס סביב העניין ממצה את עצמו אחרי החנות הראשונה, ופחות מעניין אותי. 

אריחי הקרמיקה ליוו אותי לאורך כל הטיול, צבעוניים יותר או פחות, בדוגמאות מסורתיות או מודרניות, מרובעים או משושים, על הקירות או על הרצפה. את הירוקים בתמונה למטה פגשתי בקבלה של הוילה בה ישנו בסורנטו ( זו שסיפרתי עליה בפוסט הקודם על הטיול). גם ברחובות של סורנטו הם הופיעו, הפעם צבעוניים יותר.

אריחים בירוק ולבן בפינת הקבלה של הוילה
אריחים בפינת הקבלה של הוילה
אריחים צבעוניים ברחובות סורנטו
אריחים ברחובות סורנטו

בעיירה אנה קפרי, בשפיץ של האי, ניצבת וילה סן מיקלה.  שם גיליתי את יופיים של האריחים הלבנים. לאריחים הלבנים יופי משלהם, במיוחד כשהם מתיישנים, מתלכלכים, נסדקים ומגדלים ביניהם צמחים קטנים. צריכה להזכיר את זה לעצמי בעבודות הקרמיקה שלי.

אריחים לבנים בקאפרי
אריחים לבנים בקאפרי
רצפת מסעדה בפומפיי
רצפת מסעדה בפומפיי
אריחים ברצפת המלון
רצפה מצוירת במלון שלנו במאיורי
אריחים על קיר במלון

בכל העיירות שבאזור- סורנטו, פוזיטנו, קפרי-  יש כלי קרמיקה. רוב העבודות הן עם עיטורי לימונים וכדומה, אבל יש פה ושם גם מקוריות יותר. ה-מקום של הקרמיקה באזור הוא Vietri sul mare או בשם החיבה שלו Vietri. בעיירה, שהיא מרכז ליצירת קרמיקה עוד מהמאה ה -15, הרבה בתי מלאכה גדולים וקטנים. רובם היו סגורים ביום שביקרנו בגלל הפסחא, אבל החנויות היו פתוחות. גם פה לא תתחמקו מהלימונים, אבל יש דוגמאות נוספות בצבעוניות עזה בדרך כלל, שדי חוזרות על עצמן בין החנויות. פה ושם יש משהו מקורי יותר. אבל בויאטרי העניין הוא לא רק החנויות שמוכרות את עבודות הקרמיקה. הקרמיקה נמצאת פה בכל מקום, על הקירות, על הרצפה, ועל כיפות בראש כנסיות. כמעט כל החזיתות של החנויות, ולא רק חנויות הקרמיקה, מעוטרות באריחים צבעוניים ותבליטי קרמיקה שמתארים את החיים בכפר: הנמל, החקלאות והחגיגות.

חזיתות של חנויות מחופות אריחי קרמיקה צבעוניים
חזיתות של חנויות מחופות אריחי קרמיקה צבעוניים
תמונת קיר מאריחים -- כבשים שחורות
חגיגות הכפר מצוירות על אריחים בויאטרי סול מארה
תבליט קרמי של ויאטרי סול מארה
צלחת קרמיקה צבעונית

חמור שכולו תכלת

בכיכר המרכזית של ויאטרי ניצב פסל של חמור תכלת סוחב סלים ומחייך. כבר בפוזיטנו פגשתי בחמורי התכלת. כשראיתי אותם שוב ושוב בכל החנויות הבנתי שיש פה איזה עניין. בויאטרי היה גם שלט שנתן לי להבין שהחמור כנראה מסמל פה משהו. קניתי לי מגנט עם חמורון קטן למזכרת, וכשחזרתי לארץ ניסיתי לברר מה הסיפור שלו. 

חמור קרמיקה בויטרי סול מרה

כיוון שהכפר, כמו כל הכפרים לאורך חוף אמלפי, בנוי על צלע הר, החמור שימש כאמצעי תחבורה נפוץ להעברה של סחורות מהנמל אל שאר חלקי הכפר שנמצאים למעלה. בשנות העשרים של המאה העשרים הגיעו לויאטרי הרבה אמנים גרמנים, שנמשכו אל אור השמש ונשארו לחיות ולעבוד שם. הם הביאו איתם את ההשפעות המודרניות שלהם, אבל כמובן גם הכניסו לעבודות אלמנטים מקומיים שראו מהוואי הכפר, ביניהם החמור. מסתבר שיש אפילו שם לתקופה הזו פה והיא נקראת באופן לא מפתיע "התקופה הגרמנית". את חמור הקרמיקה הראשון יצר האמן הגרמני ריצארד דולקר Richard Doelker , כנראה ב- 1926, ומאז הוא הפך לסמל של ויאטרי, ומככב ברחובותיה וברחובותיהן של כל העיירות באיזור. יש אנשים שאוספים את החמורים האלה במגוון הגרסאות שלהם (עם סלים, עם עגלה, בצבעים וגדלים שונים).

שלט לזכרו של החמור של ויאטרי

לא סתם נושא החמור עניין אותי במיוחד. אני רואה אותם כל הזמן, קטנים וירוקים בסטודיו לקרמיקה של רועי מעיין. פעם שאלתי את רועי לפשר החמורים, והוא סיפר לי על  לידיה זבצקי, אמנית הקרמיקה, שלימדה אותו בבצלאל. לידיה התנדבה בעמותה לעזרה לבעלי חיים בירושלים. בעמותה התקבלה פניה לגבי חמור מסכן שעובר התעללות במזרח העיר. היא אספה אותו אליה וטיפלה בו אצלה בחצר במושבה הגרמנית, ותקרא שמו בישראל אפרים. אפרים החלים והיה מאושר, אבל חמור כמו חמור, הוא נוער, מה שהפריע לשכנים. בצער רב הועבר אפרים למוזיאון לטבע שמול ביתה, אבל הנעירות נמשכו ועדיין הפריעו לשכנים, ואפרים הורחק עוד יותר וצורף ללהקת חמורים בכפר אוריה. לידיה לא ויתרה עליו והמשיכה לבקר אותו כל שבוע. אפרים שמח לקראתה והיה נשכב על הגב ומנופף ברגליים באושר כמו כלבלב. 

בשנת 2000 יצרה זבצקי פסל בדמותו עבור הביאנלה הראשונה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל. הפסל, בקנה מידה של אחד לאחד, מזוגג בגלזורה ירוקה מבריקה, עומד עד היום בביתן הקרמיקה שבמוזיאון ארץ ישראל. מעבר להוקרה את אפרים, העבודה נותנת מקום של כבוד לחיה האפורה, שזוכה בדרך כלל לדימוי לא משהו. כמו החמור, גם הקרמיקה זכתה במשך שנים למעמד נחות ואפרורי ביחס לתחומי האמנות האחרים, והעבודה הזו יוצאת נגד אותה תפיסה ונותנת לה מקום של כבוד.

זבצקי פסל חמור ירוק במוזיאון ארץ ישראל

רועי מתייחס אל אפרים כאל עמוד התווך של עולם הקרמיקה הישראלי. ב- 2012, כשנפתח בתל אביב בית בנימיני, מרכז לקרמיקה עכשווית בתל-אביב, החמורים הקטנטנים של רועי היו חלק מתערוכה שהוצגה שם ונקראה "חמור". רועי יצר צבא של 300 חמורים קטנים וירוקים, באותו זיגוג של אפרים. החמורים, שנושאים את זכרון חיילי הטרה קוטה בסין, היו פזורים בחלל, תקפו את המבנה כמו חרקים, פלשו לתוך עבודות אחרות ורעו בעדרים על הגג. 

עם עבר היסטורי עשיר ופיתוחים טכנולוגים חדשים, הקרמיקה פה כדי להישאר, זקופה, גאה וירוקה.

אם עוד לא קראתם מה ראיתי באיטליה חוץ מקרמיקה, מוזמנים ללחוץ פה לפוסט נוסף עם המון מידע וטיפים, ובכלל מוזמנים להירשם לרשימת התפוצה שלי כדי להישאר בעניינים.

 

ממליצה לכם על עוד שני פוסטים של שתי חברות:
פוסט על קרמיקה בדרום צרפת , שכתבה חברתי זיוה רעננן מהבלוג "שמתי לב".
פוסט על אריחים בליסבון, שכתבה חברתי רבקה קופלר מהבלוג "אוספת אוצרות".

נראה לכם שזה יכול לעניין עוד מישהו? מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך לקרוא גם את זה:

תהליך ניקוי תצריב מהמאה ה16

על הנייר בפירנצה

תכירו את חיים שושן. בן 30, אבא טרי, סטודנט לשימור ושחזור נייר וספרים בפירנצה שבאיטליה, כורך ספרים, מאייר ומעצב גרפי בסדר הזה בדיוק להגדרתו. לפני שעזב את

רוצה לקרוא עוד

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *